פלאפון תקשורת בע"מ נ' טז'יירה

פסק דין

בפניי תביעת התובעת כנגד הנתבעת לתשלום סך של 20,779.58 ₪ (קרן).

על פי כתב התביעה, החוב הנ"ל נוצר בגין חשבונות תקופתיים שלא כובדו על ידי הנתבעת, כאשר התובעת טענה, בסעיף 5 לתביעתה, כי היא סיפקה לנתבעת שירותי רדיו טלפון סלולאריים וציוד לביצוע השימוש בשירותים הנ"ל, כפי שהוזמנו על ידי הנתבעת על פי ההסכם שצורף כנספח א' לתביעה, והוציאה חשבונות תקופתיים בגינם, אך חרף התחייבות הנתבעת לשלם עבור השירותים שסופקו לה, לא כובדו הוראות הקבע של הנתבעת ולא נפרע החוב הנ"ל.

ההסכם אשר צורף לכתב התביעה, הינו הסכם מיום 13.10.09. הנתבעת כפרה בחתימתה על הסכם זה, אך כפירתה הייתה סתמית לחלוטין. זאת, שכן הנתבעת, וכעולה מנספחי תצהירה ובכללם התכתבויותיה עם התובעת, נקבה באותו מס' לקוח הרשום בהסכם שצורף לכתב התביעה (מס' לקוח 3230127), ובזמן אמת הנתבעת לא התכחשה לעריכת ההסכם.

טענות הנתבעת כנגד חתימתה על הסכמים נוספים אשר צורפו לתצהיר התובעת, ראוי אם לא היו נטענות אף הן. שכן, הנתבעת לא כפרה בהצטרפותה לקבלת שירותים סלולאריים מהתובעת משנת 2008 (עמ' 20 לפרוטוקול שורות 8-9), ופשיטא כי הצדדים התנהלו מכוח ההסכמים במשך כל התקופה. הנתבעת אף לא כפרה בכך, כי היו מספר עסקאות בינה לבין התובעת שעניינן בתשעה מכשירי פלאפון (ראו: עמ' 19 ש' 12-21). לא זו אף זו: במהלך כל תקופת ההתקשרות בין התובעת לנתבעת נותקו כל קווי הפלאפון לשיחות יוצאות בשל חוב, כאשר הנתבעת דאגה בכל פעם לשלם את החוב בגין כל קווי הפלאפון ולא העלתה כל טענה כנגד תוקפן של העסקאות נשוא ההסכמים.

על כן, במסגרת הדיון במחלוקת הנטושה בין הצדדים, היינו: חובת הנתבעת לשאת בתשלום החוב נשוא התביעה, אתמקד בטענות הצדדים לקמן, וזאת להבדיל מהטענות הנוגעות לתוקף ההסכמים נשוא העסקאות.

לית מאן דפליג, כי הנתבעת שילמה עבור השימוש השוטף שעשתה, היא ובני משפחתה, במכשירי הפלאפון. תשלומים אלה בוצעו באמצעות שוברי תשלום אשר הוצאו עבור הנתבעת, לאחר שהוראת הקבע שניתנה על ידה לא כובדה מספר פעמים בידי הבנק.

אין חולק גם, כי החוב נשוא התביעה עניינו בתשלומים שלא שולמו עבור ציוד ועמלות יציאה (ראו: עמ' 13 ש' 4-11).

זאת ועוד, אין חולק כי הנתבעת שילמה את השוברים שנשלחו אליה לאחר תום מועדי התשלומים על פי השוברים (כך למשל, ראו את חקירתה הנגדית של הנתבעת בעמ' 22 לפרוטוקול ש' 8-11 ו- 21-23).

הנתבעת טענה, כי היה הסכם בינה לבין נציגת התובעת, בסניף בעפולה, לפיו יישלחו לה שוברי תשלום לצורך ביצע התשלום, מאחר ויש לה עיקולים בבנק ואין באפשרותה להסדיר את התשלום באמצעות כרטיס אשראי או הוראת קבע. לטענת הנתבעת, התובעת הפרה הסכם זה, והחליטה להפסיק לשלוח לה את השוברים החודשיים, ובכך התובעת מנעה בעדה מלשלם את החשבונות החודשיים. הנתבעת טענה, כי התובעת בחרה לנתק את הקווים, חרף נכונות הנתבעת להמשיך בתשלומים על פי שוברים חודשיים.

מנגד, התובעת טענה כי הסדר התשלומים באמצעות השוברים היה בבחינת הסדר ביניים עד להסדרת התשלום באחת משתי הדרכים הנ"ל. משלא הסדירה הנתבעת את נושא התשלום, התובעת הפסיקה את מתן השירותים לנתבעת, וחייבה אותה בתשלום דמי יציאה עבור כל המכשירים נשוא הסכמי ההתקשרות, וכן בתשלום מלוא עליות הציוד.

טענת הנתבעת, לפיה סיכמה עם נציגה מטעם התובעת על ביצוע התשלומים באמצעות שוברי תשלום חודשיים אשר יישלחו אליה על ידי התובעת, לא הוכחה כדבעי ודינה להידחות. בהקשר זה אציין, כי ההתכתבויות בין התובעת לנתבעת בנוגע להסדרת החוב לאחר אי כיבוד הוראת הקבע פעם אחר פעם, סותרות את טענת הנתבעת באשר לקיומו של הסכם כנטען על ידה. זאת, שכן עם כל החזרה של הוראת הקבע, התובעת הייתה שולחת לנתבעת מכתבי דרישה להסדרת התשלום באמצעות הוראת קבע חדשה או כרטיס אשראי, ובמקביל לאותה דרישה הייתה מוציאה לה שוברי תשלום, על מנת להימנע מניתק הקווים. זאת ועוד, בעקבות אותן פניות, הנתבעת המציאה לתובעת הוראות קבע חדשות (פעם אחת לאחר ההחזרות עד חודש מרץ 2010, ופעם נוספת לאחר ההחזרות עד חודש מאי 2010). לאחר מכן, והחל מחודש יולי 2010 ועד אוקטובר 2010, שוב הוחרו הוראות הקבע, והתובעת שוב נתנה לנתבעת הזדמנויות נוספות להסדיר את אמצעי התשלום, כאשר במקביל הוציאה עבורה שוברים חודשיים לתשלום עד להסדרת אמצעי תשלום בהוראת קבע או בכרטיס אשראי, אך לשווא (ראו: סעיף 10 לתצהיר עדותו הראשית של עוז קם-מיכאלי – מוצג ת/1). משלא הוסדר אמצעי התשלום כאמור, התובעת ניתקה את קווי הפלאפון, וזאת ביום 22.11.10.

הגם שלא שוכנעתי בטענת הנתבעת גבי קיומו של הסכם לביצוע התשלומים באמצעות שוברי תשלומים, עדיין לא שוכנעתי בטענת התובעת בדבר זכאותה לגביית עמלות יציאה בגין המכשירים במקרה כגון דא.

תנאי ההסכמים מזכים את התובעת בגביית מלוא יתרת התמורה עבור הציוד במקרים של אי עמידה בתנאי התשלומים אך, לא מצאתי בהסכם כל הוראה הקובעת כי אי הסדרת הוראת תשלום כמבוקש על ידי התובעת, תביא לחיוב הלקוח בדמי עמלת יציאה עקב ניתוק הקווים ביוזמת התובעת. מעיון בכל חוזי העסקאות שצורפו לתצהיר התובעת, נקבע בסעיפים שכותרתם "עמלת/ות יציאה" לקמן:

" במהלך תקופת ההתחייבות למסלול ו/או לשירותים שבהתחייבות לתקופה, בקשה לביצוע אחת או יותר מהפעולות שלהלן במנוי (מספר הטלפון הסלולארי), מכל סיבה שהיא, תחויב בתשלום/מים עמלת/ות יציאה (אחד או יותר) כמפורט להלן: הפעולות - יציאה מהתוכנית, מעבר למסלול שאינו בתוכנית, העברה על שם, ניתוק קבוע, ניוד המספר אל רשת סלולארית אחרת, ביטול שירות בהתחייבות".

[הערה: ההדגשה של הח"מ נ.ע ואינה במקור].

בנידון דידן, הנתבעת לא ביקשה לנתק את הקווים ולא ביקשה לבטל את השירותים בהתחייבות (אלו החלופות הרלבנטיות לענייננו).

ודוק: החלטת התובעת לנתק את הקווים עקב אי תשלום בהתאם לאחת משיטות התשלומים שנקבעו על ידה או עקב איחורים בביצוע התשלומים, לעלום אינה יכולה להיכנס למסגרת הקטגוריה של "בקשה לניתוק קבוע או לביטול שירות בהתחייבות" המזכות את התובעת בגביית עמלות יציאה. בקשה כאמור, לעולם צריכה לבוא מצד הלקוח ולא ביוזמת התובעת.

באשר לגביית מלוא יתרת התשלומים בגין הציוד, ההסכמים קובעים לקמן:

"אי פירעון תשלומים בגין הערכה/חלק ממנה: במקרה שלא נפרעו שני תשלומים או יותר בגין הערכה, יחויב הלקוח בפירעון מיידי של יתרת התשלומים בגינה, בהוראת קבע הקרובה לתשלום/באמצעי תשלום המקובל בפלאפון".